למי שאין לו נגישות להארץ:
(על הבנאליות של הרוע. עשו מאמץ לקרוא את זה).
"מתנחלים רעולי פנים באים במיניבוסים, ויוצאים למתקפות. פעם זה לא היה ככה"
העיתונאי והפעיל הפוליטי יובל אברהם Yuval Abraham מבלה את רוב זמנו בדרום הר חברון. לנגד עיניו הוא רואה איך צומחת בגדה אלימות מסוג חדש, של מתנחלים צעירים שלא מהססים לפשוט על כפרים עם אלות ולשלוף אנשים מבתיהם
איילת שני/ הארץ
21.10.21
תציג את עצמך.
אני יובל, בן 26, גר בירושלים. עובד כעיתונאי ב"שיחה מקומית". רוב הזמן אני נמצא בגדה, בעיקר בדרום הר חברון, באזור שנקרא מסאפר יטא.
"רוב הזמן אני נמצא בגדה". כדאי שנתעכב על ההצהרה המעט־מוזרה הזאת.
די מוזר, אני מסכים. אבל זו המציאות של חיי. בשלוש השנים האחרונות אני נמצא שם רוב הזמן.
איך ומדוע הגעת לשם?
לפני שש שנים הלכתי ללמוד ערבית. זה שינה לי את החיים. מגיל צעיר היתה לי משיכה לשפה הזאת. סבא וסבתא שלי דיברו ביניהם ערבית. סבא שלי גדל בירושלים, עוד לפני 48', ודיבר ערבית־פלסטינית מושלמת. בארבע השנים האחרונות לחייו דיברנו רק ערבית, וזה קירב בינינו. הערבית שינתה את האופן שבו אני חווה את המרחב סביבי. בעקבות לימודי הערבית הפלסטינית התחלתי להכיר גם את הסוגיות הפוליטיות. הריסות בתים. שגרת החיים בגדה — אלו דברים שהיו חדשים לגמרי עבורי, וככל שמעגל החברים הפלסטינים שלי הלך והתרחב, למדתי עוד. התחלתי ללכת להפגנות, הפכתי אקטיביסט. לפני כמה שנים נכחתי, כאקטיביסט, במבצע הרס של הצבא בצור באהר. הייתי ממש בתוך בית של משפחה פלסטינית בזמן שהרסו אותו. בערב עוד עמדנו במטבח, ובעל הבית סיפר לי בגאווה על הצבעים שהוא ואשתו בחרו לארונות, ובלילה העיפו אותו החוצה במכות והתחילו להרוס. עמדנו וראינו איך הבולדוזרים עולים על הבית, עד שלא נשאר ממנו כלום. זה היה מטלטל. גם החוויה וגם ההבנה שזה לא משהו מקרי, שזו שיטה. ככה הגעתי למסאפר יטא, האזור שבו הריסות הבתים והתשתיות הן חלק מהשגרה. הכרתי שם בחור בשם באסל אל עדרא, אקטיביסט שנולד וגדל שם, ומגיל צעיר מאוד מתעד את הרס הבתים באזור. הפכנו לחברים טובים ומאז אני שם, בדרך כלל בסופי שבוע. לפעמים אני נשאר בבית של באסל גם כל השבוע.
למה?
בהתחלה, אני חושב, הגעתי מתוך איזושהי תחושת אחריות. רציתי לכתוב על מה שקורה שם, לצעוק לעולם את העוול הזה, שאני רואה וחווה. רובנו הרי לא יודעים בכלל שזה קורה, שישראל הורסת בתים באופן שיטתי, כמדיניות. עם הזמן הקשר שלי עם באסל העמיק, הכרתי עוד תושבים ויצרתי גם איתם קשרים. כיום אני שם מפני שאני מרגיש שייך. אני מרגיש קירבה גדולה אליהם. אני פשוט דואג להם.
מה אתה עושה שם כל הזמן?
לא הרבה. אין ממש מה לעשות שם. אלו כפרים שאין בהם מערכות ביוב ומים, אין דרכים, כי גם אותן הורסים. התושבים מקיימים את עצמם מחקלאות או רעיית צאן. רובם מתגוררים במין פחונים כאלה, בני המזל חיים ממש בבתים מאבן. הדלות גדולה. העניין הוא שלמרות שלא עושים כלום, אין שקט. אתה כל הזמן בידיעה שמשהו רע עומד לקרות, ומשהו רע אכן קורה. מתנחלים מגיעים פתאום ומתחילים מתקפה, או שבאים מהמינהל האזרחי להרוס בית. כל תושב שם חי בידיעה שאולי בלילה הוא כבר יישן תחת כיפת השמים, כי יהרסו לו את הבית. אולי יהרסו גם את המרפאה. או את הכביש. אף אחד לא יודע מי הבא בתור. הם כל הזמן בהמתנה. כל הזמן מדברים רק על זה. הבוקר הוא זמן מתוח במיוחד כי הבולדוזרים מגיעים מוקדם. רועי הצאן רואים אותם ראשונים — נוסעים בכביש, לאט, בשיירה. לפי מספר הבולדוזרים, מנסים לנחש מה יחריבו. אם יש רק אחד, אולי זה בית קטן, אם יש שניים, זה כנראה בית גדול, של משפחה.
מדובר בשטח C, שמיושב בדלילות יחסית. כמה אלפי תושבים על שטח של למעלה מ–30 אלף דונם. על התושבים נאסר לבנות או להרחיב בתים. לסלול דרכים. להתחבר לתשתיות מים או חשמל.
אחת הסיבות שגרים שם כל כך מעט אנשים היא משום שזה בלתי־אפשרי לחיות שם, ואדם צעיר שרוצה, נניח, להקים משפחה ולבנות בית, לא יכול. על המבנים הקיימים יש צווי הריסה, וישראל מסרבת, באופן שיטתי, להתיר בנייה. כמעט מאה אחוז מהבקשות להיתרים נדחות. לתושבים, אחרי שהרסו להם את הבית, אין לאן ללכת. פשוט אין. הם מניחים מזרנים ליד הריסות הבית, חיים ככה תקופה, לוקחים הלוואה, מתחילים לבנות מחדש ואז הורסים להם מחדש. משום שאני שם כבר כל כך הרבה זמן אני ממש רואה את המעגל הזה — בנייה־הריסה־בנייה־הריסה.
על האזור הזה ניטשת גם מלחמה משפטית ארוכת שנים. ישראל הכריזה עליו כעל שטח אש. ב–99' גורשו קרוב ל–1,000 מתושביו. אין לנו את הזמן והמקום להיכנס לפרטי הפרטים — אבל אולי תמסגר את הסיטואציה באופן כללי?
שטח האש 918 הוכרז בתחילת שנות ה–80. המדינה הכריזה שהשטח הזה מיועד לאימונים צבאיים, אבל בפרוטוקול שנחשף לפני כמה שנים אריאל שרון אומר שהשטח הוגדר כשטח אש כדי למנוע התרחבות והתפשטות של ערביי מסאפר יטא. לי ברור שזה שטח אש פוליטי. ב–1999 ברק וממשלתו השתמשו בתירוץ הזה של שטח אש כדי לסלק משם את התושבים, בתואנה שזה מסוכן להם, ואז גם הוגשה עתירה לבג"ץ.
ומאז הדיון הזה מוסיף להתנהל, ללא הכרעה. כבר 20 שנה.
יש הערכות שאולי השנה זה יסתיים, והמדינה תחליט. יכול להיות שיהיה שוב גירוש. בגדה יש כ–160 כפרים כמו אלו במסאפר יטא, שהצבא מונע מתושביהם חשמל, מים, ומגורים ראויים. זה קורה בדרום הר חברון, בקעת הירדן, מרחב התפר וליד מעלה אדומים, באזורים שישראל סימנה כמיועדים לסיפוח, והמדינה מנחה את הצבא להרוס שם בתים באכיפה מוגברת. זה לא סוד שזו מדיניות, זה מופיע בפרוטוקולים נגישים לציבור של ועדת חוץ וביטחון. גם לאנשים שמגדירים את עצמם כשמאלנים קל להחריג את זה, ולדמיין שזה קורה מעבר להרי החושך, בגלל "מתנחלים קיצוניים", אבל זו צביעות בעיניי. השורה התחתונה היא שבכפרים הבלתי־מוכרים הללו, בשטחי C, אנשים חיים בתת־תנאים, והמינהל האזרחי הורס בתים, מדי שבוע.
בוא נידרש רגע לעניין התנאים. מה עושים עם החשמל והמים? איך מתקיימים מחקלאות בלי מים?
חשמל מייצרים עם פאנלים סולאריים. מים צריך לקנות, וזה גם ממש יקר. מאחר שהם לא מחוברים למערכת מים ראשית, הם קונים את המים במכלים ומשלמים פר מכל, זה עולה פי שמונה ממה שאנחנו, נניח, משלמים על מים. מגיע לכפר טרקטור עם מכל מים, אחרי שנסע שעה לכל כיוון, ומניח את המכל ליד הבית. כשהוא נגמר ממלאים אחד נוסף. יש גם תושבים שחופרים בורות מים שמתמלאים מהגשם, בעיקר עבור הצאן. אבל גם זה, מבחינת המינהל האזרחי, נחשב לבנייה בלתי־חוקית. לפני כשבועיים הגיעו מהמינהל האזרחי וחילקו צווי הריסה לבורות המים.
קח אותי רגע לשטח. לאירוע הריסה.
יש אירוע אחד שנתקע לי בראש, שבו החריבו את הבית של פארסה אבו־עראם, אישה מהכפר א־רכיז, שאני מכיר היטב. ידענו שמשהו רע במיוחד עומד לקרות — כי ארבעה בולדוזרים הגיעו באותו היום. הפקח של המינהל האזרחי אמר לחיילים "אל תיתנו לה לקחת כלום, שלא תבנה שוב", ואז הרסו. כל החפצים שלה נקברו מתחת להריסות. בגדים, סירים, תיקי בית הספר של הילדים. ראיתי איך אחת מהבנות של פארסה, בת שמונה, נחנקת מהאבק. באסל ואני רצנו אחרי הבולדוזרים. הדרך הררית, הכבישים לא סלולים, לא מזמן הרסו את כל הדרכים הראשיות. בשלב מסוים בזמן הריצה פשוט התעלפתי מהמאמץ. נשארתי מאחור, לבד. כשקמתי שמעתי רק הדים מעבר להר. הצרחות של התושבים והביפים של הבולדוזרים. לא הבנתי מה קורה בכלל. חודש אחר כך, הארון, הבן של פארסה, שיפץ את אחד הבתים ההרוסים בכפר עם גנרטור. תוך כמה דקות, חיילים הגיעו להחרים לו את הגנרטור. הארון סירב, ובזמן שאחז בגנרטור, חייל ירה לו בצוואר.
היית עד לזה?
היינו שם בגבעה ממול. שמענו את הירי והתקרבנו. יש גם סרטון של אירוע הירי. בדובר צה"ל אמרו שזה ירי לא מכוון, בגלל הפרת סדר של 150 איש שזרקו אבנים. אני זוכר שהלב שלי דפק בטירוף כשקראתי את זה, כי ידעתי שהם משקרים. ראיתי שלא היתה הפרת סדר. היו שם פארסה, הארון, ועוד ארבעה קרובי משפחה. זה שינוי די גדול שעברתי, כישראלי. להטיל ספק בחוק. בדברי הצבא. בצדקת הדרך. אחרי הירי פגשתי את פארסה שוב. בקושי זיהיתי אותה. עור הפנים שלה השתנה. הפך מחוספס ודחוס. היא בכתה כל כך. הארון, הבן שלה, שהוא בגילי, נותר משותק. הוא מזיז רק את העיניים עכשיו. אין לו שום דרך לעבור שיקום בכפר. כיסא גלגלים במסאפר יטא זה בכלל דמיוני. לא ברור לי מה הם יעשו.
אין לי אוויר.
כן. העוול לאט־לאט הופך לשגרה. מתרגלים. זה חשוב בעיניי לתעד שגרה לא צודקת, חשוב יותר מלתעד אירועים דרמטיים וחריגים. לצלם גן משחקים קטן, קרוסלה ונדנדה לילדים, שנבנה ומיד הוצא נגדו צו הריסה. את זה למדתי מבאסל. יש לו כוח פנימי אדיר. נחישות. למרות שהשב"כ רודף אחריו ומתנחלים מאיימים עליו, ויש לו פי מאה יותר מה להפסיד ממני, הוא קם כל יום כדי להמשיך לתעד.
לפני כמה שבועות, בשמחת תורה, עלה האזור לכותרות בעקבות מתקפה של מתנחלים על הכפר מופגרה, שבה נפצע ילד בן שלוש. נחבל בראשו ואושפז. מה מצבו, אגב?
הוא בסדר עכשיו. מחלים. זה לא חדש, אלימות המתנחלים. זה גם חלק מהשגרה, אם כי בזמן האחרון חלה הסלמה.
למה אתה מייחס את ההסלמה הזאת?
למאחזי חוות הרועים. עשרות כאלו הוקמו בשנים האחרונות ברחבי הגדה. מהן החוות האלה? החטיבה להתיישבות נותנת למספר זעום של אנשים אלפי דונמים של אדמה שעליהם הם מקימים את החוות, במטרה "לגאול את הארץ". אלפי דונמים ששימשו קהילות פלסטיניות במשך דורות על גבי דורות לרעיית צאן מנוכסים לחוות, והמתיישבים מונעים בכוח מהפלסטינים להיכנס לשם. אני ממש מזהה מין גל כזה, של הדור החדש, המתנחלים הצעירים שמקימים את החוות הללו, שמפעילים אלימות קשה.
יש אמירה של זמביש (זאב חבר, מראשי מועצת יש"ע — א"ש) "החוות האלה הרבה יותר יעילות מההתנחלויות".
אם המטרה היא לייהד את האדמה, ולמרר את חייהם של הפלסטינים ולגרש אותם — הוא צודק. זה יעיל.
ברמת השטח פרופר, החוות הללו תופסות הרבה יותר שטח מכל ההתנחלויות בגדה יחד, והן מהוות גם את אחת הסיבות העיקריות לאירועים אלימים. תחשבי על כפר פלסטיני כזה, שגרים בו 300 איש, במשך דורות הם רועים את הצאן שלהם על ההרים שליד הכפר, ופתאום מישהו אומר להם "לפה אתם לא נכנסים יותר. כל ההרים האלה הם עכשיו שלי". לפני כמה חודשים היה אירוע קשה של תקיפת רועה צאן, שברו לו את הלסת עם מוט ברזל, הכו את אשתו שהיתה בהריון. האלימות מופנית גם לחיות. דוקרים ופוצעים את הכבשים.
לא שדחוף לי לסנגר, אבל האלימות תמיד מגיעה מצד אחד?
אני לא אתייפייף. יש אלימות של פלסטינים בגדה. ספציפית, הקהילות הללו של מסאפר יאטא הן קהילות ממש מוחלשות, ועובדתית, באזור הזה, זה פשוט לא קורה. באירוע הקשה הזה — המתנחלים הגיעו לכפר מופגרה ותקפו את התושבים באלות. הפלסטינים שהיו שם כמובן זרקו עליהם אבנים. בשיח הישראלי זה מוסגר כאלימות פלסטינית. זה פשוט לא נכון. זו דינמיקה שראיתי כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה — יש מתקפה של מתנחלים על הכפר, החיילים מלווים אותם, וכשהפלסטינים מנסים להתגונן, חיילים פותחים עליהם באש. ההתגוננות הזאת מתווכת אחר כך כאלימות שלהם, למרות שהכל קורה בתחומי הכפר הפלסטיני.
אף אחד לא עוצר לשאול מה המתנחלים בעצם עשו שם.
כן. אני יכול להגיד שבכל התקופה שלי שם לא ראיתי שום מקרה של אלימות של הפלסטינים כלפי ישראלים, למרות שמן הסתם זה קורה במקומות אחרים.
ואיך נראית ההסלמה הזאת, שאתה מדבר עליה?
יש ממש רצף של מתקפות שמתרחשות בימי שבת. רעולי פנים מגיעים לכפר ותוקפים את התושבים.
עונג שבת.
כן. היו גם שבתות שממש ראיתי מיניבוס עוצר, וממנו יוצאים רעולי פנים ויוצאים למתקפה. יש תחושה שהדבר הזה מאורגן, שהוא מתרחש בשבתות או בחגים — ימים שבהם אנשים מתכנסים. שהם מתכננים ומבצעים את זה יחד.
זה לא היה כך בעבר?
לא. חד־משמעית לא.
מאיזו בחינה? מספר האנשים שנוטלים חלק במתקפות הללו? התדירות שלהן?
קודם כל אני רואה קפיצת מדרגה בתעוזה של המתקפות הללו. להיכנס לתוך כפר ולהוציא אנשים מהבתים שלהם, כפי שקרה בשמחת תורה, זה דבר שלא ראיתי קודם. מגיעות גם קבוצות גדולות של אנשים, ממקומות שבדרך כלל אין בהם הרבה אנשים. אני חושב שאנשים שלא מתגוררים בחוות מגיעים במיוחד, מבעוד מועד, כדי להשתתף במתקפה.
תאר לי אירוע כזה. איך הוא נראה.
מישהו צורח "רעולי הפנים בדרך, הם נכנסים פנימה", ואנחנו רצים עם המצלמות, לתעד. רעולי הפנים מתחילים לרגום את הכפר באבנים, והפלסטינים זורקים אבנים חזרה. יש צרחות והיסטריה. החיילים בדרך כלל מגוננים על המתנחלים שהתחילו את המתקפה הזאת. זורקים גז מדמיע. אני מחזיק בצל, לנשום את האדים שלו ולא להיחנק מהגז. לפעמים אפילו יורים אש חיה. בדרך כלל יש פצועים. לפעמים פצועים קשה.
נשמע מפחיד. אתה פוחד?
מאוד. אני גם לא בן אדם אמיץ במיוחד. אני מבין שבכל רגע מישהו יכול להיהרג. אני מרגיש שבעצם גם החיילים וגם המתנחלים נגדי, מפני שאני, כביכול, בצד של הפלסטינים. אני בדרך כלל צועק בעברית. זה לא עוזר במיוחד, אבל אני מרגיש שהעברית יכולה אולי להרגיע את המתנחלים, את החיילים. במתקפה בשמחת תורה צעקתי כל הזמן "לא לירות", "אל תירו, אל תירו". תשמעי, אני מבין גם איך החיילים חווים את הסיטואציות האלה.
איך?
לא כולם, כמובן, אבל בהכללה הם רואים בפלסטינים אנשים שהם לא מהעם שלהם, לא דוברים את שפתם, מבחינתם כל אחד שם יכול להיות מחבל, והיד קלה על ההדק. בעבר לא הבנתי למה פלסטינים פוחדים מחיילים. למה הם רועדים כשהם עוברים במחסום. היום אני כבר מבין את ההרגשה, לדעת שאתה נתון באופן מוחלט לחסדיו של מישהו. לחיות בתחושה שאם רק תעשה תנועה לא נכונה תחטוף כדור. כשאני עומד באירוע כזה, אני מאוד פוחד על החברים הפלסטינים שלי, אני יודע באיזו קלות אפשר להרוג אותם, ואני יודע, כעיתונאי, איך זה קורה בגדה, שוב ושוב, באירועים דומים.
מבחינת התושבים זה היה אירוע חריג?
ממש לא. לאורך השנה האחרונה זה קרה במסאפר יטא לפחות שמונה פעמים. זה לא אירוע נקודתי, זה חלק מרצף של אירועים שקרו, קורים ויקרו. שבוע אחרי האירוע הזה, חקלאי ערבי סיפר שהגיעו מתנחלים לכפר שלו והיכו אותו עד שהוא אושפז בבית חולים. אין תיעוד וידיאו, יש רק את העדות שלו, שברור שלא יקשיבו לה. יש עשרות סיפורים כאלו כל שבוע ברחבי הגדה המערבית בכלל ובשטחי C בפרט.
למה הם נשארים שם, בעצם? מהי המוטיבציה? אידיאולוגיה או חוסר ברירה?
חוסר ברירה. זו האדמה שלהם. הם לא יכולים פשוט לקום ולעבור לעיר. הם יהיו פליטים שם. אלו משפחות שהחיים שלהן מבוססים על רעיית צאן וחקלאות, על חיים במרחבים פתוחים. יטא היא אחת הערים הצפופות והמעושנות שראיתי בחיי. הם לא באמת יכולים לשרוד שם. מה גם שאין להם איך להתפרנס בעיר.
גם לא לדור הצעיר?
גם לדור הצעיר אין יותר מדי אפשרויות. מי שיכול מחפש לשכור דירה איפשהו, כדי להקים משפחה. למרביתם אין את האופציה הזאת, כי אין להם כסף. זה לא הדגל האידיאולוגי של "לנצח נתנגד לכיבוש". לאנשים האלה פשוט אין לאן ללכת.
בכיתי כל כך הרבה כשקראתי את הטקסטים שלך, ואתה פשוט חי את זה. לא מובן מאליו. בפרט בהתחשב בגילך. אתה אמור להיות מרוכז רק בעצמך. אתה ממש מילניאל מקולקל.
תשמעי, אני רואה גם איך בני גילי חיים. אחמד, אקטיביסט מהאזור, אמר לי פעם שלצעיר פלסטיני יש שתי אופציות, או להיות פועל בישראל או ללמוד באוניברסיטה ולהיות פועל בישראל. באסל סיים לימודי משפטים בהצטיינות באוניברסיטת חברון, אבל הוא לא מוצא עבודה. הסטודנטים שלמדו איתו, בלי יוצא מהכלל, עובדים בשיפוצים בבאר שבע. במחסום מיתר פגשתי מהנדסים, ראשי מועצות, מנהלי בית ספר. זו הסיבה שפלסטינים גם מפסיקים להיות אקטיביסטים — כלכלה. השב"כ מונע מהם היתרי עבודה. כל החברים שלי במסאפר יטא שמתעדים הרס בתים, ברשימה השחורה. אם יפסיקו לתעד, סיכוי גדול יותר שייתנו להם היתר. השב"כ עורך מדי פעם מעין מסיבות "יציאה מהרשימה השחורה", ואחרי גיל 25, כשמתחתנים, צריך פרנסה להקים משפחה. אז רובם מפסיקים לתעד הרס בתים — פשוט כדי ללכת לבנות בתים לישראלים, מעבר לקו הירוק. כשאתה נאבק עבור הדברים הכי בסיסיים, העיסוק בשאלות פוליטיות גדולות הופך למשני.
החיים הללו מעוררים הרבה סוגיות של זהות. קודם, כשסיפרת איך צעקת "אל תירו" במהלך המתקפה, תהיתי איפה אתה שם את עצמך. לאן אתה שייך.
את הזהות המזרחית שלי אני מרגיש, ביום־יום, בעיקר בגלל המראה שלי. אני עובר לגמרי כערבי. גם במבטא וגם בפנים. כשאני מסתובב ברמאללה או ביטא, עוברי אורח לא יודעים שאני ישראלי וחושבים שאני פלסטיני. זו חוויה מורכבת. אם שואלים, אספר מי אני, אבל בדרך כלל לא שואלים. נגיד נהג מונית בבית לחם, מספר לי איך ילדיו נכלאו על ידי הכיבוש, ועל הימים של פעם, לפני גדר ההפרדה, שבהם נסע בחופשיות לירושלים. ברור לי שהוא מחבב אותי, ואנחנו צוחקים — אבל אני מרגיש מועקה. תחושה של הסתרה וסוד. גם מול ישראלים יש הסתרה וסוד. כל הזמן. בכניסה לקניונים, שומרים עוצרים אותי כשהם שומעים שאני מדבר בערבית בטלפון, ואני מנתק. כך בכל מקום. השבוע ראיתי דירה להשכרה בירושלים, וידידה שלי, פלסטינית, התקשרה אליי. בעלת הדירה, ששמעה אותי מדבר איתה בערבית, התחילה לצעוק עליי איך "לא סיפרתי לה", ואמרה שלא תשכיר לי אם אעשה בבית "מסיבות של בני־דודים". לא אמרתי כלום. שתקתי, אבל התחרטתי אחר כך.
צילום: אמיל סלמן